בשבועות האחרונים אני מרגישה עד כמה אני, ובכלל החברה רצים מהר קדימה, כמה מתפספסים פרטים חשובים על הדרך, כיצד ההתרסקות היא התוצאה הסופית ולא דרך להגשמה עצמית. השאפתנות והרצון להישגיות מנווט את המחשבות לעתיד או לעבר ומבלי שבכלל הספקתי להבין מה קורה מסביבי הנה הגעתי לסוף המסלול (ולא תמיד הפקתי את המיטב שיכולתי). למה צריך צעד דרמטי על מנת להתעורר? תאונות דרכים, אסונות טבע, מחלות שנובעות מחוסר קשב, עבודה או נישואים לא מאושרים ושאר אירועים מקובלים בחברה שאנו חיים בה. הסחף אל תוך השגרה גורם לחוסר קשב עצמי, עד שאנחנו כבר רדומים לתחושותינו. מה יקרה עם נעצור לרגע? ניתן למישהו לעקוף אותנו בתור בסופר, ולא ננסה להידחף בכוח בפקק, עם נפספס את הרכבת ונזכה לעוד 40 דקות של שהייה עם עצמנו?
מניסיון אישי שבוע שעבר, זה לא כיף כשנכנסת משאית בצד הרכב בגלל שממהרים ומנסים להיות "צודקים". בסופו של יום קיבלתי את החיים שלי במתנה ולמדתי בדרך הקשה שאי אפשר לחסוך בזמן או כסף. לפעמים צריך פשוט לשבת בפקק, לקבל אחריות ולעיתים להיות חכם ולא צודק כי רק כך נחליט באופן בריא יותר. במקרים רבים אני מדלגת על שלבי ההכנה וקופצת באימפולסיבית אל תוך סיטואציה אחת או אחרת, ותמיד מגלה שבסיטואציות האלו יכולתי להתנהל ביעילות רבה יותר. שחמש דקות ההכנה והחשיבה קדימה חוסכות בעצם כל כך הרבה זמן, אנרגיה וכאב ראש.
אז נכון שתרגול יוגה מלמד אותנו להתמקד בהווה, לחוש את הגוף ולהתמודד גם אם רק לרגע עם התחושות שעולות לנו. רגע הניצחון מגיע אם יש מספיק קשב להתבונן ולהתמקד בתחושה. לבחון אותה היטב, איך היא מרגישה ואיפה היא נמצאת בגוף. אפשר ללכת עוד צעד קדימה ולנסות להתמקד אל עומק התחושה, לבחון מאיפה היא נובעת ומה היא מעורערת. בתהליך התבוננות עמוק יש אפשרות להתחיל לגרום לשינוי הפנימי עמוק יותר. רגעי ההכנה, הפרטים הקטנים והסבלנות הנדרשת הם תכונות מפתח המאפשרות את המקום לקשב, התמקדות והפקת המיטב. פשוט מאוד לקחת את הרגע הנוסף ולבחון את המצב. וכמובן שזה קשה שאנחנו בריצה קדימה בין פגישה לפגישה, או בלחץ להגיש את הסמינריון בדקה התשעים ותשע... אבל. ויש פה אבל... אם נתרגל לעצור לרגע ולהיות קשובים נמצא את עצמנו בפחות מצבי לחץ או לפחות מתמודדים ומנוהלים בקלילות רבה יותר ברגעים מאתגרים. כך גם נמצא את עצמנו במקומות נכונים ומאפשרים יותר.
